האלבום הכפול שהוציאה שלישיית אמרסון לייק ופאלמר בשנת 1977 סימן את תחילתה של נפילה. לאחר סדרה של אלבומים חדשניים, רבי השפעה ורבי מכר, החלו להתגלות פערים בין השאיפות של קית' אמרסון, המנהיג המוסיקלי של ההרכב, ובין שני עמיתיו, גרג לייק וקרל פאלמר. אמרסון דחף יותר ויותר לכיוון התזמורתי-קלאסי עם הקונצ'רטו לפסנתר שעליו עמל זמן רב (ושאותו כינה, בדיעבד, "מסע הצלב שלי"), ואילו השניים האחרים העדיפו את הרוק המסורתי. הבעיה היתה שגם לייק וגם פאלמר היו תלויים בתרומתו של אמרסון בתחום הלחנים, העיבודים ועבודת המקלדות.


היום זה כבר לא סוד ש"וורקס" לא היה אמור לצאת בתור אלבום של אי-אל-פי, כלהקה. שלושת חברי הלהקה, תשושים מסיבובי הופעות ארוכים, רצו רק לנוח קצת ולעבוד בזמן שלהם על אלבומי סולו נפרדים. בשלב מסוים הבינו השלושה, בין השאר בעזרת הידע השיווקי המצטבר של חברת התקליטים שלהם (אטלנטיק), שעדיף להם למכור את עצמם דרך המותג הקבוצתי (ELP) מאשר לרוץ קדימה עם השמות האישיים שלהם. לכן נולד "וורקס" שהוא מעין יצור-כלאיים המנסה להעמיד פנים כאילו מדובר בתוצר של להקה מגובשת ומאוחדת, כאשר בפועל מדובר באוסף של קטעי סולו מופרדים, שונים מאוד ברמתם.


באותה תקופה, לאמרסון לייק ופאלמר היה הרבה מאוד כסף. לכן לא היתה להם בעיה לשכור את התזמורת הפילהרמונית של לונדון, בניצוחו של ג'ון מאייר. מנצח נוסף, גודפרי סלמון, עזר ללהקה לתזמר את היצירות שלהם עבור התזמורת הגדולה. למרבה האירוניה, דווקא ההפקה היקרה והמושקעת הזאת גרמה ללהקה להישמע שמרנית ומנוכרת מתמיד. הנסיון להישמע עשירים ומכובדים גרם למעריצים רבים של הלהקה להירתע מן האלבום השחור והחדש, כאילו מכרו הרוקרים את נשמתם לממסד הסימפוני-קלאסי המעופש.


עצוב להגיע למסקנה כי מתוך 87 דקות ארוכות של מוסיקה סימפונית, הפרושה לרווחה על ארבע צדדים של שני תקליטי ויניל, יש ל"וורקס" פחות מ-37 דקות של מוסיקה בעלת ערך לחובבי הלהקה בפרט, ופרוגרסיב בכלל. היצירה המעניינת ביותר היא דווקא האחרונה: "פיראטים" (Pirates) היא פואמה סימפונית חביבה ביותר, שאמנם לא מחדשת יותר מדי, אבל נהנית מהקלטה צלולה, עיבוד תזמורתי מושקע וליריקה משכנעת שכתב פיטר סינפילד, חברו הותיק של לייק מימי קינג קרימזון העליזים.


היצירה המפורסמת ביותר באלבום היא ללא ספק "תרועה לאדם הפשוט", עיבוד ליצירה מוכרת של המלחין האמריקני אהרון קופלנד. רבים מכירים אותה בגרסת הסינגל, שהיתה קצרה וקולעת. באלבום היא מופיעה בגרסה המלאה, באורך של כמעט 10 דקות, עם סולו סינתיסייזר מעט-טרחני של אמרסון. הקלידן הבריטי היה להוט להשוויץ בסינתיסייזר היפני החדש והיקר שקנה, דגם ימאהה GX-1, שמחירו באותה תקופה עמד על למעלה מ-20,000 פאונד. התוצאה הסופית זכתה להצלחה בינלאומית גדולה ומתמשכת. לא רק הבי-בי-סי השתמש בעיבוד החדש בתור מנגינת פתיחה לתוכניות שלו, אלא אפילו התוכנית "רואים עולם" הישראלית אימצה כאן את אי-אל-פי בחום.


אז מה היה לנו עד עכשיו? קטע אחד על פיראטים, ועוד סולו ארוך ומגניב של אמרסון במסגרת התרועה לאדם הפשוט. מה עוד מצדיק את קניית האלבום הכפול הזה? אפשר לציין את "אלוהי האויב רוקד עם הרוחות השחורות", עיבוד לתנועה השנייה של הסוויטה הסקיתית מאת פרוקופייב. למרות שהעיבוד הזה היה נטול סינתים וגימיקים, הוא מציג יפה את כישורי התיפוף וההקשה המדופלמים של מר פאלמר.


מה עוד אפשר לדלות מתוך 14 הקטעים המרכיבים את "וורקס"? אם מתאמצים, אפשר להעניק ציון "עובר" לבלדה הדביקה של לייק, "סה לה וי". השיר, כצפוי, הפך להיט בקלות רבה, למרות שהוא לא מאפיין את הלהקה אלא את עבודת הסולו של לייק. וכאן מסתיים הסיפור, פחות או יותר: שאר הקטעים באלבום הכפול הזה נעים בין המשעמם, המיותר והמביך. והנה הפירוט:

• הקונצ'רטו לפסנתר של אמרסון הוא סביר בהקשר של מוסיקה קלאסית מודרנית, אבל חסר משמעות לחובבי רוק מתקדם. ההחלטה להכניס אותו בתור הקטע הפותח האלבום היתה שגיאה חמורה.


• כל החומרים שכתב לייק לאלבום הזה הם בגדר קיטש רומנטי בינוני, מנופח בלי לצורך בעזרת תזמורת יקרה, ונשמע כמו נסיון בוטה מדי לעשות כסף דרך המצעדים.


• היצירות של פאלמר באלבום הזה הן בלתי-זכירות, או ליתר דיוק: משמימות. האיש לא ידע מעולם להלחין, והנסיון להציב אותו בשורה אחת עם אמרסון (מלחין מוכשר באמת) ולייק (מלודיסט מיומן) הכניס אותו לפינה לא נעימה. אפילו העיבוד התזמורתי ל"טנק" נשמע פחות טוב מהמקור. מפיק מוסיקלי רציני היה מסנן החוצה את החומר של פאלמר מן האלבום, לטובת כולם; לא היתה דמות כזאת בנמצא, בזמן אמת.

האלבום יצא ב-2001 בגרסת רימסטר דיגיטלית מורחבת, עם שלושה קטעי בונוס באיכות בוטלג גרועה. לפחות הקטעים המקוריים עבור שיפור מסוים ברימסטר הזה לעומת גרסת הויניל משנות השבעים. קיימת גם גרסה דיגיטלית מוקדמת יותר של חברת ריינו (1996) שאינה כוללת את הבונוסים הללו, אבל הסאונד שלה מעט פחות טוב מן הגרסה של 2001.


את ההוכחה האולטימטיבית לבינוניות החומרים של "וורקס ווליום 1" ולהיעדר נחיצותה של התזמורת הגדולה והיקרה, אפשר למצוא באלבום "וורקס לייב" שיצא ב-1979 בגרסת תקליט ויניל יחיד, ובגרסה מלאה (דיסק כפול) רק ב-1996. אי-אל-פי נשמעת שם במיטבה כאשר היא מתמודדת עם האתגרים המוסיקליים שהציבה לעצמה בעזרת השילוב הפרוגי של סינתי-בס-תופים; ובאופן צפוי לגמרי, "וורקס לייב" משמיט מתוכו חלק גדול מתוך החומרים המאכזבים של "וורקס" האולפני.

לסיכום, "וורקס ווליום 1" של אמרסון לייק ופאלמר הוא אלבום בעייתי ביותר. השימוש בתזמורת היה מיותר לחלוטין, ובא על חשבון היתרונות האמיתיים של הלהקה: סינתיסייזרים רועמים, עיבודים יעילים וגמישים, להקת רוק קטנה וחכמה, פרוגרסיב חזק ובועט. הקונצ'רטו של אמרסון הסיט את הטריו ממטרותיו המוסיקליות האמיתיות. לייק היה צריך לכתוב פחות שירים, ולהתמקד בהפקה. פאלמר לא היה צריך לכתוב כלום. התוצאה הסופית סובלת מחוסר אחידות, ניפוח מיותר, עודף של חומר בינוני, היעדר מיקוד וחזרה על נוסחאות שכבר נשחקו עד דק. לרוע מזלם, האלבום הבא ("וורקס ווליום 2") היה גרוע אף יותר.
הציון: 6.5/10

תגובות על וורקס /

---

שלושה אלבומים מומלצים של אמרסון לייק ופאלמר

Emerson Lake & Palmer - Emerson Lake & Palmer - 1970

Emerson Lake & Palmer - Pictures at an Exhibition

Emerson Lake & Palmer - Trilogy

---