מוג, מיני-מוג ורוברט מוג

הסינתיסייזר האנלוגי שהשפיע (גם) על הרוק המתקדם

רוברט מוג סיפורו של הסינתיסייזר הפופולרי ביותר ברוק המתקדם מתחיל בארה"ב של שנות השישים. פיזיקאי צעיר ומחונן בשם רוברט מוג (1934-2005) פיתח אותו בכוחות עצמו. הרעיון היה פשוט: לתת למוסיקאי את האפשרות ליצור בעצמו צלילים חדשים באמצעות כיוון של מתגים וכפתורים שונים, כמו משוואה מתמטית בעלת מספר גדול של משתנים. מוג, שקיבל לימים תואר דוקטור, עבד באותה תקופה בחברה להרכבה ומכירה של מכשירי ת'רמין, וההמצאה עלתה במוחו באקראי. הוא ידע שיצטרך להפוך ליזם עצמאי כדי לייצר ולשווק את המוצר שלו החדש למוסיקאים בארה"ב ואירופה.


ד"ר בוב מוג הצליח ליצור את האבטיפוס הראשון באוגוסט 1964 אבל עדיין אי אפשר היה למכור אותו כמוצר מסחרי. רק כעבור שלוש שנים קלטו אותו כמה מוסיקאי פופ בארה"ב. להקת ה"מאנקיז" היתה בין הראשונות שפירסמו את המכשיר באלבומם הרביעי משנת 1967. ההתחלה היתה קשה - בתחילת 1968 היו לחברה רק 40 לקוחות. מעטים ידעו על מה מדובר, ומעטים ידעו כיצד להשתמש במכשיר המסובך.

בתחילת הדרך היה המוג מכשיר כמעט בלתי-אפשרי לתפעול. מוג תיאר אותו כך: "אוסף של מתגים, גנרטורים, מגברים, מיקסרים ופילטרים תלויי-מתח המחוברים יחדיו כדי לאפשר למוסיקאים לשנות את גובה הצליל, התדירות, דינמיקת הטון והתמשכותו". הסינתיסייזר החדשני נראה כמו מרכזייה טלפונית, ועלה כמו מכונית חדשה. היה זה בלתי אפשרי לקחת מכשיר מוג לסיבוב הופעות במועדוני רוק ברחבי ארה"ב ואירופה.

המוג הגדול והמסורבל

האלבום שפירסם את המוג
סוויצ'ט-און באך - וונדי קרלוס פריצת הדרך של המכשיר הגיעה בשנת 1968 כאשר הקלידנית הקלאסית וונדי קרלוס (במקור - וולטר; עבר ניתוח לשינוי מין) התאימה ועיבדה את המוסיקה של באך למוג. האלבום "סוויצ'ט-און באך" זכה לפופולריות חסרת-תקדים בענף המוסיקה הקלאסית, והשפיע באופן עקיף גם על התפתחות הרוק המתקדם באנגליה. האלבום (וגם זה שבא בעקבותיו, "הסינתיסייזר המושווה"), יותר מכל הקלטה אחרת, קידם את הטכנולוגיה החדשה של ה'מוג' בתעשיית המוסיקה. כולם רצו מוג כדי לעשות הרבה כסף כמו "סוויצ'ט-און באך". קרלוס זכתה בשלושה פרסי גראמי על האלבום.


לאחר ש"סוויצ'ט-און באך" הפך לאלבום הפלטינה הראשון בתולדות המוסיקה הקלאסית, המשיכה קרלוס את ההצלחה שלה עם המוג אל תוך הלחנת הפסקול לשני סרטיו של הבמאי סטנלי קובריק, "התפוז המכני" ו"הניצוץ". הצליל האלקטרוני המובהק של המוג, יותר מכל מרכיב מוסיקלי אחר, השאיר את חותמו על הפסקולים הללו. קרלוס אחראית גם לעיבוד האלקטרו-אקוסטי של סרט המדע הבדיוני "טרון" (1982). אלבומי-המשך לרומן של קרלוס עם באך יצאו תחת השמות "סוויצ'ט-און באך 2", "סוויצ'ט-און ברנדנבורגיים" ו"סוויצ'ד-און באך 2000" שהציג גרסה דיגיטלית של האלבום הקלאסי.


כמו רבים אחרים, שמע הקלידן הבריטי קית' אמרסון את האלבום של קרלוס והתאהב מיידית בצליל של המוג. אמרסון עמל במשך חודשים על התאמת המוג המסורבל והכבד לצרכיו המוסיקליים. באותה תקופה, המוג היה רחוק מלהיות מכשיר ידידותי למוסיקאי הממוצע. אמרסון היה הראשון שהצליח להפעיל אותו בהופעה חיה, על במה מול קהל. ההישג דרש מעורבות פעילה של ד"ר מוג בעצמו, כמו גם עזרה ממדענים נוספים. כעבור מספר חודשים התמחה אמרסון במיומנויות המוג, והפך מזוהה עם הצליל ה"חצוצרתי" שלו. אמרסון נחשב לאחד מן החלוצים המרכזיים בזרם הרוק המתקדם, והוא משתמש במוג עד היום.

קית' אמרסון וד"ר רוברט מוג

המוג אמנם יצר לעצמו מוניטין והפך פופולרי מאוד לזמן קצר, אך ההיסטריה סביבו נעלמה כאשר מנהלי חברות התקליטים הבינו שלא מספיק להשתמש במכשיר כדי לייצר להיטים כמו עיבודי הבאך של קרלוס. הביקוש למוג הגדול והמסורבל כמעט ונעלם תוך זמן קצר, והשוק היה רווי במוצר. ד"ר מוג ועמיתיו צפו את המשבר, ולכן פיתחו דגם חדש, שהתגבר על הבעיות המרכזיות של המוג (סירבול, משקל, נפח) והציל את החברה מסגירה מיידית.


בשנת 1970 פרץ המוג לשוק העממי בעזרת דגם מוקטן ונייד של המוג - מיני-מוג. המכשיר בעל 44 התווים איפשר למוסיקאי רוק להופיע אותו ולצאת איתו לסיבובי הופעות בלי חשש מסיבוכים טכניים. המיני-מוג, כמו המוג, היה מונופוני - רק צליל אחד בכל עת. דגם פוליפוני נכנס לתהליך פיתוח בשנת 1973 וה'מוג' הפוליפוני הראשון, "פולימוג", יצא בשנת 1975 אך לא זכה להצלחה גדולה. באמצע שנות השבעים יצא ה"מיקרומוג" (MicroMoog), מוג קטן במיוחד עם 32 קלידים בלבד - הגרסה הזולה של ה'מינימוג'; ערכו של ה'מיקרו-מוג' נע כיום נע בין 300-500 דולר.


'מוג מיוזיק', החברה של ד"ר מוג פיתחה גם את הטאורוס, סינתיסייזר-פדל שאיפשר למוסיקאים לייצר באס סינתטי בעזרת שימוש באחת מן הרגליים. כבר בשנת 1970 זכה מוג בפרס 'גראמי' מיוחד על תרומה לענף ההקלטות.

מינימוג - מוג קטן, נייד, פופולרי

מיקרומוג - מוג קטנטן, זול, נייד ביותר

פולי-מוג / פולימוג - ה'מוג' הפוליפוני

ה'מוג', בניגוד למכשירים מאוחרים, היה ונשאר אנלוגי - כיוונון הצליל נעשה באמצעות סיבוב כפתורים והזזת דוושות. הדגמים הדיגיטליים הזולים, בעיקר היפנים, השתלטו על השוק הבינלאומי בשנות השמונים והביאו לסגירת החברה. ייצור המיני-מוג הסתיים בשנת 1984. במחצית השנייה של שנות התשעים, במסגרת אופנת ה'רטרו' והגעגועים לעידן האנלוגי, נרשם ביקוש מחודש לדגמים הישנים, וד"ר מוג חזר לעסקים עם החברה "מוג מיוזיק"- הכל עקב הביקוש הנוסטלגי לצליל של פעם. החברה פיתחה דגם חדש (Voyager) של המיני-מוג, שזכה בפרסים רבים ונמכר במחיר 3000 דולר בקירוב.


בין המוסיקאים הידועים שהשתמשו במוג בצורה משמעותית אפשר לציין את קית' אמרסון (E.L.P), פיטר בארדנס (קאמל), טוני באנקס (ג'נסיס), יאן האמר, סטיבי וונדר, צ'יק קוריאה, הרבי האנקוק, ז'אן-מישל ז'אר, לארי פאסט (סינרג'י), מאנפרד מאן, פטריק מוראז (יס), ג'ורדן רודס (דרים ת'יאטר), קלאוס שולצה, איסאו טומיטה, ונג'ליס, ריק וייקמן (יס), ריצ'רד רייט (פינק פלויד) ועוד. ריק ווייקמן אמר בראיון שה"מיני-מוג" היה המכשיר הראשון שאיפשר לקלידני-רוק להתמודד בהצלחה מול העוצמה והצליל של הגיטרה החשמלית.


המוג בישראל: מספר מצומצם של מוסיקאים ישראלים השתמשו במוג בתחילת שנות השבעים. דני סנדרסון השתמש במוג באלבום "פוגי בפיתה" של להקת כוורת משנת 1974. באותו אלבום מוזכר גם דגם ה'טאורוס' של אלון אולארצ'יק כ"מוג בס". באותה שנה נעזר גם שלמה גרוניך במוג באלבום של שלישיית "קצת אחרת" (1974). חברת רד סטודיו היא, לדבריה, היבואן הבלעדי של מוג בישראל.


מתי כספי סיפר על המוג שלו בפורום אתרו הרשמי: "היה ברשותי מוג אנלוגי. השתמשתי בו להקלטות התקליט "צד א צד ב" - וכמו כן המוג שימש אותי במופע הראשון שלי שנקרא "איך זה שכוכב". כיום אי אפשר להשתמש בכלים אנלוגיים שאין בהם יציאת 'מידי' (Midi). נאלצתי אם כן להשאיר את הכלי הזה בצד ללא שימוש. עברו הרבה שנים מאז, ונכנסו לשוק כלים אלקטרונים בשיטת המידי שביטלו את כל הדורות הקודמים של הכלים האנלוגים כדוגמת המוג. הוא בעל צלילים מונופוניים בלבד ואי אפשר לנגן עליו בשיטה פוליפונית [זה לא נכון מאז פיתוח ה"פולימוג"; העורך]. הכלי הזה הפיק צלילים מאוד חמים ומיוחדים שאח"כ זכו לחיקוי בכל הכלים האלקטרוניים למיניהם".



מוג - סרט תיעודי סרט תעודה ראשון מסוגו על המוג שנקרא פשוט "Moog" יצא לאור בשנת 2004, בבימוי המוסיקאי האנס פיילסטאד. ד"ר מוג התראיין בו בהרחבה, כמו גם מוסיקאים רבים ששמחו לספר על ההיסטוריה המשותפת שלהם עם הכלי האנלוגי, ביניהם קית' אמרסון (ELP) וכמובן ריק ווייקמן (יס). וונדי קרלוס סירבה להופיע בסרט. "מוג" יצא גם בפורמט דיוידי, ואף הוקרן בסינמטק תל-אביב בשנת 2007. באותה שנה יצא לדרך פסטיבל ה"מוג-פסט" השנתי, שהתקיים בניו-יורק בתאריך 31 במאי - ושוב בשנת 2005.


המוג נכנס למחשב: חברת 'ארתוריה' שיתפה פעולה עם ד"ר מוג בשנים 2003-2004 בפיתוח תוכנת "מוג מודולר וי", המחקה במדויק את הצליל של המוג ומאפשרת למשתמשי המחשב האישי לשלוט על הכלי בלי להחזיק אותו פיזית בביתם. תוכנה נוספת, "מינימוג וי", מאפשרת למשתמש לנגן על המקלדת ישירות. התוכנה מתממשקת עם ציוד 'מידי', מאפשרת נגינה פוליפונית, טעינה ושמירה של צלילים חדשים. המוג שהחל את דרכו כרהיט ענק ומסורבל, עשה את המעבר אל עולם התוכנה והממשק הוירטואלי.



ימים אנלוגיים
ספר על מהפיכת המוג הספר הראשון על המוג ("ימים אנלוגיים: המצאתו והשפעתו של סינתיסייזר המוג"), מאת טרבור פינץ' ופרנק טרוקו, יצא לאור בשנת 2002 בהוצאת הארוורד.


ד"ר רוברט (בוב) מוג נפטר באוגוסט 2005 לאחר שסרטן המוח הכניע אותו. הוא היה בן 71 במותו. חברת "מוג-מיוזיק" ממשיכה לפעול ולמכור מכשירי מוג חדשים, בעיקר בסדרת ה"ווייאג'ר" (Voyager). למרות מהפיכת תוכנות המוסיקה ועידן המחשב האישי, הצליל הצפצפני והמייבב של המוג היה ונשאר בלתי-ניתן לחיקוי ע"י דגימות דיגיטליות. קלידנים רבים מחזיקים את הדגמים המקוריים משנות השבעים ומתייחסים אליהם כאל כלי נגינה קלאסיים, בעלי חשיבות היסטורית. דווקא בגלל המונופוניות של המוג הראשון, שהגבילה אותו לצליל אחד בכל רגע נתון, השתמשו בו רבים ככלי נשיפה 'קלידני', שתמיד בלט בכל עיבוד אפשרי. תרומתו של ה"מוג" לרוק המתקדם, לג'אז, הפיוז'ן והמוסיקה הפופולרית גדולה, והוא יושב על המדף לצד המלוטרון כאחד מן הכלים הבולטים של הרוק הפרוגרסיבי.