גלגל"ץ והרוק המתקדם תפקידו של הרדיו הציבורי הוא לשדר תכנים שהרדיו המסחרי לא רוצה ולא יכול לשדר. גלגל"ץ, בהיותה תחנה ציבורית, מועלת בתפקידה וראויה לרפורמה מקיפה אורי ברייטמן 13/6/04 גלגל"ץ היא מוצר ציבורי, ולא קניין פרטי של הרמטכ"ל או שר הביטחון. מוצר ציבורי מאופיין כבעל היצע משותף, שלא ניתן לחלקו ליחידות אספקה נפרדות. במילים פשוטות: א) כולם יכולים להנות ממנו; ב) לא ניתן לחסום את הגישה אליו; זו הסיבה שבגללה אין אפשרות לתמחר את המוצר הציבורי בהתאם לשימוש. במצב כזה, לא יכול להתפתח שוק של קונים ומוכרים. דוגמאות למוצרים ציבוריים: כביש, מגדלור, בית חולים, אוויר נקי, בית ספר, צבא, מוזיאונים. דוגמאות למוצרים פרטיים: כביש אגרה, תאורת גינה, ניתוח פלסטי, בושם ריחני, שיעורי עזר בבית, אבטחה אישית, דיסק מוסיקה. מוצרים ציבוריים לא יכולים להבטיח שכל מי ששילם עבורם (מיסים), גם יהנה מהם. מעצם טבעם, הם ניתנים לכל מי שבאמת זקוק להם. תמיד יהיו אנשים שישלמו מיסים עבור מוצר ציבורי מסוים, אבל לעולם לא יהנו ממנו. ותמיד יהיו אנשים שירצו להתחמק מתשלום המיסים, ועדיין יהנו מן המוצר הציבורי: זוהי "תופעת הטרמפיסט". גלגל"ץ, תחנת רדיו הממוקמת בתוך בניין גל"ץ ביפו, הוקמה בעקבות יוזמה פרטית של שדרן ועורך בגל"ץ דאז, ארז טל, בשנת 1993. התחנה משדרת מוסיקה פופולרית ודיווחי תנועה, ומתוקצבת ע"י הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. אחוזי ההאזנה של גלגל"ץ עומדים על כרבע מכלל המאזינים בגילאים 18-45. לכאורה, התחנה "נלחמת בתאונות הדרכים". במציאות, היא משדרת בעיקר "מוסיקה שנעים איתה". מאז הקמתה, התעורר דיון ציבורי תוסס באשר לזכות קיומה של התחנה כמוסד ציבורי, המתוקצב מכספי משלמי המיסים, דהיינו הכסף שאנחנו מעבירים ממשכורתנו אל משרד התחבורה. אתר גלגלץ - בעיקר מצעדים   אין ספק שרוב הציבור אוהב את גלגל"ץ. השאלה היא האם כל הציבור גם צריך לתקצב אותה. הרי הציבור גם אוהב את ערוץ 2, אך הוא איננו מתקצב אותו: יש פרסומות של תנובה, שטראוס, סלקום ובנק הפועלים, והרשות השנייה מפקחת על פעילות הזכיינים. הציבור אוהב גם את ערוץ המוסיקה הישראלית, אך הוא איננו מתקצב אותו: יש חברה פרטית שמפעילה אותו, והמדינה רק מפקחת על קיום תנאי המכרז.   הרוק המתקדם, מעצם היותו ז'אנר מאתגר ומורכב, הפונה לציבור קטן-יחסית, יכול להוות אבן-בוחן מצויינת לבדיקת שאלת מהות תפקיד גלגל"ץ, ומדוע הציבור צריך לממן תחנת רדיו בעלת אופי מסחרי מובהק, המשדרת להיטי פופ קלילים ומוסיקה בידורית לעינוג הנהגים. בדיקה של ה"פלייליסט" הידוע-לשמצה של גלגל"ץ תגלה שאין בשידורי התחנה שום התייחסות לרוק פרוגרסיבי, לא מן העבר ולא מן ההווה. גלגל"ץ, למרות היותה תחנה ציבורית, מתעלמת מן הז'אנר הזה.   רוק מתקדם, מעצם טבעו, דורש האזנה עמוקה יותר. היצירות ארוכות יותר (ולעתים נמשכות למעלה משעה!), חלקן אינסטרומנטליות (ללא שירה), דינמיות (חלש-חזק-חלש-חזק), מורכבות מבחינה הרמונית, מלודית וריתמית; האלבומים הפרוגרסיביים דורשים לרוב השמעה רצופה, ללא פרסומות וקטיעות, וללא התערבות בוטה של מנחה המעוניין להשיג רייטינג מקסימלי. הרוק המתקדם המודרני משתמש גם בטכניקות הלחנה בלתי-שגרתיות, כמו א-טונאליות, פוליריתמיקה או דיסונאנס. חלקים גדולים בציבור הרחב לא מסוגלים לעכל מוסיקה כזו, והם יפנו באופן טבעי לרדיו מסחרי, שיספק להם "מזון מהיר" המתאים לטעמם.     תוכניות המוקדשות אך ורק לרוק מתקדם, מעצם טבען, תמיד שודרו אך ורק ברדיו הציבורי. התוכנית "מי מפחד מפופ מתקדם?" (שמירה אימבר, שאול גרוסברג) משנות השבעים, שודרה ברשת ב', תחנה ציבורית. התוכנית "פרוגראסי" (אסי זיגדון) שודרה ב'קול הקמפוס', תחנה ציבורית, ללא פרסומות, הממומנת על ידי תרומות של המכללה למינהל ועל ידי קול ישראל. התוכנית 'רדיו פרטי' (רוני ידידיה) שודרה ברדיו fm88, תחנה ציבורית שזוכה לקהל נאמן. התוכנית "קמצוץ של גן עדן" (יקי אשכנזי) שודרה ברדיו קול הכנרת, תחנה ציבורית. השדרן היחיד שהעז להשמיע את האלבום של להקת אטמוספירה במלואו -- 16 דקות כל קטע -- היה יואב קוטנר, בתחנת הרדיו הציבורית גלי צה"ל.   כל זאת זאת להבדיל מגלגל"ץ, בניהולו התקיף והריכוזי של אלדד קובלנץ, שפרש באמצע 2006 לטובת ג'וב עם משכורת טובה יותר (סמנכ"ל בערוץ 10). אין מה להתפלא על עצם עזיבתו של קובלנץ אל ערוץ 10, תחנה פרטית הממומנת על ידי ארבעה מולטי-מליונרים: רופרט מרדוק, ארנון מילצ'ן, רון לאודר, יוסי מימן. המעבר משירות במוסד צבאי אל ניהול גוף מדיה בשליטת אילי-הון בינלאומיים אינו מובן מאליו, ומלמד על ערכיו ושאיפותיו של המנהל-לשעבר.   באופן טבעי, מוסיקה הפונה למוסיקאים ולמביני-דבר לא יכולה למצוא את מקומה ברדיו מסחרי, במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל. אנשי עסקים תמיד יעדיפו את כוכבי הפופ הגדולים. זו בדיוק הסיבה שרק הרדיו הציבורי הישראלי משדר מוסיקה קלאסית (קול המוסיקה), ג'אז (fm88), או מוסיקה נסיונית (קול הקמפוס). בשביל לשמוע את אבריל לאבין, אלאניס מוריסט, קיילי מינוג, ביטלס או שלמה ארצי, ממש לא צריך רדיו ציבורי. בשביל להיטי MTV אין שום צורך לשלם מיסים: כוחות השוק עושים את שלהם.   בדיוק כפי שהמדינה אינה מתקצבת את ההופעות של ריטה ושרית חדד, וכפי שהמדינה אינה מתקצבת את הרדיו האיזורי-מסחרי (שניזון מפרסומות), וכפי שהמדינה אינה מתקצבת את ערוץ 10 (שוב - פרסומות), כך גם המדינה איננה צריכה לתקצב את גלגל"ץ במתכונתה הרייטינגית הנוכחית.   כיום, המדינה בהחלט יכולה להפריט את גלגל"ץ ולהוציאה מן הסמכות של צה"ל. במקום הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, יכולות פרסומות וחסויות לממן את השידורים, כך שהציבור לא יצטרך לשלם מכיסו את תקציב התחנה. אך אם מנהלי גל"ץ אינם מעוניינים בהפרטה, הם מחוייבים לגבש יעדים ומטרות התואמים את טבעו של השידור הציבורי.   היעדים הרצויים של גלגל"ץ: לא רייטינג זול, אלא איכות רדיופונית לא המכנה המשותף הנמוך ביותר, אלא חינוך לאמנות ותרבות לא מוסיקה שנעים איתה, אלא מוסיקה שמפעילה את התאים האפורים לא להיטי פופ של ארבע דקות מארה"ב, אלא מוסיקה מתוחכמת ומאתגרת מכל העולם לא פזילה מתמדת אל MTV, אלא עידוד מצויינות, השכלה והעשרה   לפחות מבחינת החוק, גלגל"ץ היא חלק מגל"ץ, הכפופה לחוק רשות השידור (ראו סעיף 48 לחוק). חוק זה הוא אחד הבעייתיים ביותר בישראל, ותשע ועדות ציבוריות נפרדות קבעו שיש לשנותו. בגלל כשלי חוק רשות השידור, גלגל"ץ נעה בואקום משפטי, ולמעשה פועלת אך ורק לפי שיקולי רייטינג, דהיינו כמות המאזינים.   לימוד דפי המידע המפורטים של מדיניות תחנת BBC באנגליה מראה עד כמה ההתנהלות של גלגל"ץ איננה תקינה במדינה המתיימרת להיות 'מערבית'. באנגליה, הבי-בי-סי כפופה לביקורת ציבורית חמורה, עובדת תחת יעדים מוגדרים ומחוייבת להגיש דו"חות מקיפים מדי שנה על טיב עבודתה. גלגל"ץ, לעומת זאת, אינה מחוייבת לשום דבר מלבד רייטינג.   הרוק המתקדם לא שורד ברדיו מסחרי. הרוק המתקדם משגשג ברדיו ציבורי. גלגל"ץ היא תחנת רדיו ציבורית שמתנהגת כמו תחנה מסחרית. המדריך העברי לרוק מתקדם דורש רפורמה דחופה בגלגל"ץ, בתקווה לעתיד טוב יותר לשידור הציבורי בישראל.   מה אתם אומרים על גלגל"ץ? תגובות - כאן /